בחזרה לחיים אנלוגיים // סקירת הסרט
ניתוק כדי להתחבר
לאחרונה שמתי לב שהבן שלי, בן ה-16.5, מנסה להיות מחובר פחות. הוא מסיר את אינסטגרם בכל פעם לתקופה. מטיקטוק הוא כבר נפטר סופית. הוא בודק הודעות וואטסאפ לפעמים רק אחת לכמה ימים. הוא מנגן יותר בגיטרה, נמצא בלי סוף עם חברים ומספר לי שגם הם כאלה. וזה קורה אחרי תקופה ארוכה בה גם הוא וגם חבריו היו מכורים כבדים.
ואז נתקלתי בכתבה שמדברת על מעצבי בתים שמתבקשים ליצור אזורים בבית שהם נטולי מדיה, בהם המשפחה תוכל רק לשוחח ולשחק משחקי קופסה. האם זו באמת תופעה? הייתי חשדן קצת. הרי המקום הראשון בו אנשים מספרים על הניתוק שלהם מהרשת הוא ברשת... את הרשומה הזו אתם קוראים באינטרנט, ואת הסרט שאספר עליו עכשיו תראו באינטרנט.
אבל ציניות בצד, אפשר להבין שקורה כאן משהו והוא אותנטי.
נביא האנלוג והרגע שבו הכל כמעט נגמר
אחד האנשים הראשונים לזהות זאת היה ביולוג אוסטרי בשם פלוריאן קאפס. הסרט "בחזרה לחיים אנלוגיים" מתרכז בו. ב-2008, כשכל העולם נטרף מההמצאה הגאונית של האייפון, הוא מינה את עצמו לנביא האנלוג ויצר בוינה חלל שכולו מוצרים אנלוגיים כמו פטיפונים וטלפונים קוויים.
אבל העסק הפסיק להיות גחמה אמנותית אזוטרית יום אחד: פלוריאן הוזמן לאירוע בו חברת פולארויד, יצרנית מצלמות האינסטנט האגדית, הכריזה על סגירת המפעל וגריטת המכונות. פשוט, אף אחד לא קנה יותר מצלמות פולארויד. יחד עם כמה חברים משקיעים, הם רכשו את המכונות והחליטו להמשיך את הייצור. במהלך הדיונים על החוזה, אנשי פולארויד חזרו ואמרו לו שוב ושוב "זה בלתי אפשרי". הם אמרו זאת כל כך הרבה פעמים, שהוא החליט לקרוא לחברה החדשה: "פרויקט אימפוסיבל" (בלתי אפשרי).
המאבק על הכימיה: להמציא את הגלגל מאפס
הסרט חושף את עומק האתגר שעמד בפניהם. כשהם קנו את המפעל באנסחדה שבהולנד, הם גילו שהם קנו "גוף ללא נשמה". פולארויד המקורית לא רק הפסיקה לייצר; שרשרת האספקה שלה הושמדה. חומרים כימיים מסוימים שהיו קריטיים לפיתוח התמונה פשוט לא יוצרו יותר וחלקם אף הוצאו מחוץ לחוק בשל תקנות סביבתיות חדשות.
פלוריאן מצא את עצמו עם מכונות ענק, אבל בלי היכולת לייצר אפילו תמונה אחת כי ה"מרכיבים" נעלמו מהעולם. "הבלתי אפשרי" הפך למשימה מדעית סיזיפית: הם היו צריכים לבנות נוסחה כימית חלופית מאפס במעבדות חשוכות. התוצאות הראשונות היו קטסטרופה: תמונות דהויות וכתמים מוזרים. אבל דווקא הכישלון הטכנולוגי הזה, הפך לסימן ההיכר שלהם. בעולם שבו כל תמונה בטלפון החכם כה מושלמת, הפגמים של אימפוסיבל הרגישו כמו אמנות חיה. היו אנשים שהתמכרו אליהם.
האסתטיקה של השיהוי: למה אנחנו צמאים למגע?
כאן נכנסת הנקודה שהבן שלי וחבריו מתחילים להבין. המעבר לאנלוגי הוא לא רק עניין של נוסטלגיה – זהו מאבק על תשומת הלב. הסרט מדגיש שצילום בפולארויד מכריח אותך לעצור. יש רק 8 תמונות במחסנית. כל לחיצה עולה כסף. כל פריים הוא החלטה כבדת משקל.
החזרה לפטיפונים או למצלמות פילם היא בעצם ניסיון להחזיר את המגע הפיזי לחיים שלנו. כשהכל נגיש בלחיצת כפתור, שום דבר לא מרגיש בעל ערך. כשהבן שלי מניח את הטלפון בצד ומנגן בגיטרה, הוא מחליף את הריצוד האינסופי של הפיקסלים במשהו פיזי, רוטט, שקיים כאן ועכשיו. פרויקט אימפוסיבל הצליח כי הוא מכר לאנשים "אובייקט" – משהו שאפשר להחזיק ביד ולהעניק לחבר פנים אל פנים, ולא רק קובץ שייקבר בתוך ענן דיגיטלי אינסופי. אחת הצלמות בסרט אומרת שכאשר היא נכנסת לחדר החושך (המקום בו מפתחים תמונות פילם) אסור לה לפתוח את הטלפון, יכ האור הבהיר ישמיד את התמונה. התוצאה היא ריכוז מלא, שהושג על הדרך. היא זכתה בשעת ניקיון מדיגיטל.
המחיר של החלום: כשחזון פוגש כסף
אבל הסיפור הזה הוא לא רק אגדה אופטימית; הוא גם שיעור כואב באכזריות של עולם העסקים. בשלב מסוים, כשהחברה התחילה לגדול ולהפוך למותג אמיתי, לצד בעיות תזרים אמיתיות, המשקיעים החליטו שפלוריאן, הלב והנשמה של הפרויקט, הוא כבר לא האיש המתאים להוביל אותו.
בסרט עולה מציאות לא נעימה: פלוריאן נדחק החוצה. השיא המר פוגש אותנו כשאנחנו מגלים שהוא אפילו לא הוזמן לאירוע החגיגי שבו הוכרז על קבלת המותג "פולארויד" בחזרה בשנת 2017. האיש שהחזיר את הצבע לחיים של מיליוני מעריצים נשאר בחוץ, שומע שהילד שלו גדל בידיים של אחרים. זהו רגע מטלטל שמזכיר שגם במהפכות הכי אידיאולוגיות, בסוף יש דפי מאזן ומאבקי כוח.
התגובה שלו היא חיוך מאופק. איננו יכולים לדעת מה מתחולל בתוכו. אך את היזמות שלו אי אפשר לעצור. הסרט ממשיך איתו אל עולמות הויניל (תקליטים), עליהם הסתער עם אותה אנרגיה בלתי נדלית ותשוקה אמיתית לעולם האנלוגי.
סוף דבר: האם אנחנו בדרך ל"גמילה" המונית?
האם הבן שלי וחבריו הם הסנוניות הראשונות של אביב אנלוגי חדש? קשה לדעת. אך הנתונים מעניינים: בכותרתו הסיום של הסרט נכצב כי רוב קוני התקליטים הם מתחת לגיל 25.
הטכנולוגיה כאן כדי להישאר, אבל הסרט "החזרה לחיים אנלוגיים" וסיפורו של פלוריאן קאפס מזכירים לנו שחייבים לשמור על איזון.
היכולת לשבת בחדר נטול מדיה, להסתכל לאדם אחר בעיניים בלי שהתראה תקפוץ לנו על פרק היד, או לחכות בדריכות חמש דקות עד שתמונה תתפתח מאליה בתוך ריבוע לבן – אלו לא רק מנהגים של פעם. אלו כלים לשמירה על השפיות שלנו בעולם מהיר מדי. אולי "אימפוסיבל" הוא לא רק שם של חברה, אלא תזכורת לכך שלפעמים, הדברים שנראים הכי פחות הגיוניים בעידן הדיגיטלי, הם בדיוק הדברים שאנחנו הכי זקוקים להם כדי להרגיש אנושיים ומחוברים באמת.