במערב אין כל חדש: סרט קלאסי שלא מפסיק להרשים

מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) היתה אחת מהמלחמות המפגרות והמטומטמות ביותר שידע המין האנושי. אף אחד לא ידע ממש למה היא פרצה ולמה, אחרי שפרצה, לא פשוט גוועה כסכסוך מקומי. 
כן, אפשר לומר שכל מלחמה היא מטומטמת, אבל הרשו לי לחלוק על הקביעה הפריבילגית הזו: לפעמים צריך לעמוד פנים אל פנים אל מול הרשע ולהכחיד אותו. כך היה למשל עם מלחמת העולם שניה והנאצים.
אבל מלחמת העולם הראשונה נסחפה למוות של קרוב ל - 20 מיליון איש ועוד מיליוני פצועים, פשוט בגלל מערכת בריתות, שהכריחו מדינות להצטרף בזו אחר זו אל סכסוך שהיה בראשיתו מקומי, בפינה הדרום מזרחית של אירופה.

ההתשה של המלחמה

המלחמה היתה רצופה בקרבות מתישים שהתנהלו בין שוחות של חיילים אויבים. מצד אחד היו חיילים גרמנים נניח, שעונים על גדות שוחה אחת וירו על הצד הצרפתי.
מן הצד השני, חיילים צרפתים או אחרים עשו את אותו דבר.
מדי פעם, אחד הצדדים היה נשלח להסתער קדימה על השוחות שמולו, של הצד השני.
הצד המגן היה אז מרסס באש רובים ומקלעים את כל מי שרץ חשוף מולו. ובאמת, רבים מהמסתערים נהרגו, כי רצו מול כדורים חיים.
אבל ההסתערויות היו מחושבות כך שיהיו כאלה שיינצלו, כי אין מספיק כדורים כדי להרוג את כולם. החיילים המסתערים פשוט קפצו לתעלת האויב עם כידונים ופגיונות בקצה הרובה שלהם, שלוחים קדימה. החיילים שבתעלה שופדו ונהרגו במקום.
ולפעמים הם הצליחו לחמוק הצידה ואז לתקוף את החייל המסתער עם סכין משלהם, או לחבוט בראשו עם את חפירה.
ההישארות בחיים היתה פשוט ענין של מזל בתוך התגרה ההמונית הזו.
אבל זה לא נגמר בכך: למחרת, הצד השני היה מסתער עם חיילים חדשים עם אותה תעלה בדיוק וכובש אותה בחזרה, באותה שיטה בדיוק - הסתערות מתאבדת מול אש חיה ודקירת האויב בפגיונות מטווח אפס.

מספרים בלתי נתפסים של הרוגים

הקרב על הסום הוא דוגמה נוראה לאותו חוסר תוחלת: בקרב זה, שארך 4.5 חודשים, קיפחו קרוב למיליון חיילים את חייהם, מהצבאות הבריטים, הצרפתים, הגרמנים ומבני בריתם. השטח עליו נלחמו היה פרוש על פני 10 קילומטרים בלבד.  בקרב פשנדל, שגבולותיו השתרעו גם הם על פני קילומטרים ספורים, נהרגו 600,000 איש ובקרב ורדן נהרגו 700,000 איש ואם מצרפים אליהם את הנעדרים והפצועים, מגיעים למיליון.
בין האנשים שהיו אחראים לתפיסת המלחמה של ״הסתערות בכל מחיר״ הוא הגנרל הצרפתי גרנמזון. הוא אפילו סירב להמתין לייצור קסדות עבור החיילי הצרפתים והאמין כי לוחמת בזק נחושה עם כידונים תספיק כדי להכריע את הגרמנים. הוא טעה: מלחמת העולם הראשונה הכניסה לשדה הקרב תותחים ארוכי טווח ומדויקים, טנקים, רובי צלפים ברמת דיוק שלא היתה כמותה בעבר וכן רימונים עם אפקט הרג משופר. החיילים הצרפתים (ולא רק הם) נפלו כמו זבובים.

 תנועת הנגד המחאתית

המלחמה אכן שינתה את העולם: הקיסרות ההבסבורגית והאימפריה העות׳מנית חדלו מלהתקיים. חבר הלאומים הוקם. הסכם הכניעה המשפיל (חוזה ורסאי) עליו הוכרחה גרמניה לחתום, גם הכיל את הזרעים לתחושת הנקם,הגרמנית אותה ניצל היטלר היטב שנים אחר כך.
אך במקביל גם עלתה תנועת נגד. הפציפיזם (שלומנות בעברית), אותה תנועה הדוגלת באי לוחמה ובחתירה תמידית, לפעמים קטגורית, לשלום, קיבלה דחיפה משמעותית לאחר מלחמת העולם הראשונה.
שתי יצירות ספרותיות נוצרו בעקבות המלחמה, שהפכו כל אחת לקלאסיקה: החייל האמיץ שוויק ובמערב אין כל חדש, עליו מתבסס הסרט אותו אנחנו מראים באתר.
שני המחברים של היצירות האלה היו חיילים במלחמה. שניהם חוו את תחושת חוסר התוחלת, מטחנת הבשר, האדישות והאכזריות שבמלחמה. בשני הספרים יש הרבה הומור שחור. בחייל האמיץ שוויק מדובר בדמות מיתממת של סוחר כלבים המגוייס בעל כורחו (כמו רבים אחרים) ועושה הכל על מנת להשתמט. אך הוא אינו מוחה או מתעמת. ההפך: הוא מכריז בפני על בעל סמכות שהוא ״מודיע בהכנעה״ והוא הראשון להודת שהוא הוגדר רשמית כשוטה. הדבר הזה מציל אותו פעם אחר פעם ממלחמה בחזית. הביטוי ״ניפגש בשש אחרי המלחמה״ לקוח מהספר. המפגש הזה מעולם לא הגיע, שכן הסופר, ירוסלב האשק, נפטר בטרם הספיק לסיים את הספר.
האשק עצמו נלחם במלחמת העולם הראשונה בחזית המזרחית ונפל בשבי הרוסים. קורת חייו,הקצרים ומעט מפותלים, מתוארים כאן.

הספר במערב אין כל חדש

אריך מריה רמארק, מחבר הספר ׳במערב אין כל חדש׳, נלחם בחזית המערבית במלחמת העולם הראשונה, נפצע, החלים ושב ללחימה. הוא נמצא זכאי לקבל את עיטור צלב הברזל הגרמני המכובד, אך בחר לוותר עליו, שכן בינתיים הפך לפציפיסט. השקפת עולם זו הניעה אותו לכתוב את במערב אין כל חדש, שהתפרסם ב - 1929 (הסרט יצא שנה אחר כך). הספר יוצא מנקודת מבט אנטי מלחמתית מובהקת. בגרמניה של אותה תקופה, בה התחילו להבשיל התנאים למלחמה שתפרוץ 10 שנים אחר כך (עם לאומיות גרמנית גואה ורגשות נקם מפעפעים על חוזה ורסאי המשפיל), הספר התקבל בזעם רב ותוך צנזורה והפרעות להפצתו על ידי נאצים ובראשם גבלס. והנה, אנחנו מגיעים לסרט. אז בואו נדבר עליו:

הסרט במערב אין כל חדש

המלחמה מתחילה. איזה כיף! מצעדי גאווה, בחורת נאות מנופפות לגברברים צעירים שזה עתה התחיילו ומסוחררים מההערצה שנפלה עליהם לפתע פתאום. כך, אגב, גם מתחיל החייל האמיץ שווייק: גאווה לאומית מתפוצצת, תחושה של זכות, כמעט תשוקה, להקריב את החיים למען המדינה. הכל היה עדיין תיאורטי, שבע ונינוח ואיש לא האמין שהקרבת עצמך למען המדינה יכולה להפוך לענין רציני, כמו למשל קטיעת הרגל שלך, או פשוט מותך. המילים תהילה, כבוד, מסירות וגאווה נאמרות על ידי רבים, מבלי להבין את משמעותן האפשרית, המציאותית.
בכיתה של תלמידי התיכון בני ה - 17, המורה מפציר בהם להתנדב, למען המדינה והאומה. הנאום הנהלב של האיש המבוגר נוגע בהם, בנערים. הם מכריזים בזה אחר זה שהם מתנדבים לצאת, מלאי רוממות וחגיגיות.

את סטירת הלחי הראשונה מקבלים הנערים כאשר הם מגיעים יחד לבסיס הטירונים ומגלים שם את הדוור השכונתי החביב שלהם, הימלשטוס. מתברר ש״הימי״ שמחלק מכתבים, הוא גם סמל טירונים במילואים וגוייס עכשיו. הם באים ללחוץ לו את היד בשמחה, אך הוא שואג עליהם ומורה עליהם לעמוד למסדר, תוך איום בעונשים כבדים. ברוכים הבאים לצבא, חבר׳ה. אם רציתם להבין מה משמעות הביטוי ״עבד כי ימלוך״, הנה לכם.

אך כל זה הוא כלום לעומת מה שמצפה להם בחזית. הסרט צולל לשם במהירות, עם סצנות ריאליסטיות של אותה לוחמה בלתי פוסקת וחסרת תוחלת בשוחות, שתוארה קודם. 
הרעב, הצמא, העכברושים, הפחד, חוסר ההגנה, הפצצות שנוחתות ללא התראה והגנה, קרבות הכידונים פנים אל פנים, החברים שמתחילים ליפול פצועים או הרוגים, הכל מגיע במנות גדושות. העלילה לא מכזיבה. זהו אינו רק תיעוד של מלחמה, אלא עם התפתחות סיפורית שלא מפסיקה להפתיע, תוך התמקדות בדמותו של פול, אחד החיילים.

קלאסיקה קולנועית במיטבה

יש לזכור כי הסרט נוצר ב - 1930, עדיין שנים ראשונות של עולם הקולנוע, בטח זה עם קול. טכניקות עריכה עוד היו בחיתוליהן וגם תחום האפקטים היה ראשוני. אך על פי כן, הסרט מרתק ומהנה לצפייה. אין תחושה שצריך ״לעשות הנחה״ כי מדובר בסרט ישן. הקצב טוב, המשחק משובח, יש ירידה לדקויות וזוויות הצילום מדויקות. תחושת הקרב וחבור האונים והבלבול שבו עוברת במלואה.

לצפייה בסרט

סצנות נבחרות שאספנו עבורכם

למה נלחמים?
באחת ההפוגות, הבחורים יושבים מתחת לעץ ומנסים להבין למה לעזאזל הם נלחמים. אחד אומר ״מלחמה היא כשמדינה אחת מעליבה מדינה אחרת״. והשני אומר - ״אבל אני לא נעלבתי. אני יכול ללכת?״
הם ממשיכים להתאמץ ולנסות להבין מדוע הם צריכים לרצות להרוג אנגלים, כאשר רובם לא פגשו אנגלי מעולם והם אינם כועסים על אף אנגלי.

אתה פחדן!
פול מגיע לחופשה היחידה שלו, אחרי שהתאושש מפציעה ואחרי שאיבד כבר את מרבית חבריו. אבא שלו, הגאה בבנו הלוחם, מבקש ממנו שיסתובב בכל מקום עם המדים. בשיטוטיו בעיר, פול מגיע לכיתה ורואה את המורה הנערץ שלו מטיף לתלמידים צעירים יותר להתנדב להילחם, בדיוק באותה סיטואציה בה היה פול לפני כן, כתלמיד תיכון. המורה רואה את פול במדים. עיניו אורות, הוא מציג את החייל הגיבור לפני התלמידים ואומר להם ״תהיו גם אתם כמו פול״. הוא גם מבקש מפול לשאת נאום מוטיבציה מול הכיתה. הפעם מדובר בילדים בני 16. פשוט, לגרמניה נגמרים החיילים והם מגייסים נערים יותר ויותר צעירים. פול לא מסכים לרמות. הוא מסביר להם במילים מעטות שלמלחמה אין שום תוחלת. הנערים ההמומים, שטופי הפטריוטיזם, קוראים לו ״פחדן״! הוא עוזב את המקום בצער.

סליחה שהרגתי אותך
פול נאבק בחייל צרפתי שנפל לעמדה שלו עם כידון שלוף. בקרב פנים אל פנים, פול מנצח. הוא דוקר את הצרפתי, שכן אחרת היה מת בעצמו. אחרי לילה של גסיסה, חייל האויב מת. הגופה שרועה ליד פול והוא מתחיל לשוחח איתה. ״למה הרגתי אותך? למה אנחנו אמורים להרוג זה את זה?״ הוא שואל. הגופה כמובן אינה עונה. ואז הוא מפשפש בכיסיו של החייל ומגלה שם את שמו ואת תמונת משפחתו. הוא פורץ בבכי של אין אונים. זו הסצנה אולי העוצמתית ביותר בסרט.